לאורך המאה ה -19 השימוש בגז טבעי נותר מקומי מכיוון שלא הייתה דרך להעביר כמויות גדולות של גז לאורך מרחקים ארוכים. הגז הטבעי נשאר בשולי ההתפתחות התעשייתית, שהתבסס בעיקר על פחם ונפט. פריצת דרך חשובה בגז - טכנולוגיית תחבורה התרחשה בשנת 1890 עם המצאת צימוד צינור אטום דליפה. עם זאת, חומרים וטכניקות בנייה נותרו כה מסורבלים עד שלא ניתן להשתמש בגז יותר מ- 160 ק"מ (100 מיילים) ממקור אספקה. לפיכך, גז קשור התרחב ברובו (כלומר, נשרף בראש הבאר), וגז לא קשור הושאר באדמה, ואילו גז בעיר יוצר לשימוש בערים.
ארוך - העברת גז מרחק הפכה למעשית בסוף שנות העשרים בגלל התקדמות נוספת בטכנולוגיית הצינור. בשנים 1927 עד 1931 נבנו יותר מעשרה מערכות הולכה מרכזיות בארצות הברית. כל אחת מהמערכות הללו הייתה מצוידת בצינורות עם קוטרים של כ- 50 ס"מ (20 אינץ ') והרחיבה יותר מ- 320 ק"מ (200 מיילים). לאחר מלחמת העולם השנייה, נבנו מספר גדול של צינורות ארוכים יותר בקוטר הולך וגדלים. האפשרות של צינורות עם קוטר של עד 150 ס"מ (60 אינץ '). מאז תחילת שנות השבעים צינורות הגז הארוכים ביותר מקורם ברוסיה. לדוגמה, בשנות השישים וה -70 של המאה העשרים, 5,470 - km - (3,400 - מייל-) צינור אורות צפון ארוכים נבנה על פני הרי אוראל ו -700 נהרות וסטרימות, מקשרים בין מזרח אירופה עם גזים המערביים על גני האורק. כתוצאה מכך, גז משדה אורנגי, הגדול בעולם, מועבר כעת למזרח אירופה ואז למערב אירופה לצריכה. צינור גז נוסף, קצר יותר אך גם בקושי הנדסי גדול, היה הצינור הטרנס-ים-תיכוני של 50 ס"מ (20 אינץ '), שבשנות השבעים של המאה העשרים נבנה בין אלג'יריה לסיציליה. הים הוא יותר מ 600 מטר (2,000 רגל) בעומק חלקים מסוימים של מסלול זה.
